יש סיפורים שיכולים לקרות רק אחרי רדת החשכה: ילדה שמגלה איך יצורים זעירים בים מפיצים אור כחול,
חיילים שמשתמשים במצלמה תֶרמית כדי לראות גם בחושך מוחלט ותעתועי ראייה באוקיינוס שגורמים לדברים להיראות אחרת ממה שהם באמת
הצטרפו אלינו למסע בעקבות חמישה סיפורים שמבוססים על תופעות אמיתיות שמתרחשות דווקא בלילה!
הניצחון המתוק של השעות הקטנות
לפני שנים רבות, העיר וינה הייתה מוקפת בחומות אבן גבוהות ועבות. האימפריה העות'מאנית איימה לכבוש את העיר והטילה עליה מצור.
האגדה מספרת שבווינה חי אופה צעיר וזריז בשם דניאל, שאהב לעבוד בשעות הקטנות של הלילה. לילה אחד, בסביבות שלוש לפנות בוקר, עמד לבדו במאפייה התת־קרקעית שלו. לפתע הרגיש משהו מוזר: כוס המים שעל השולחן רעדה מעט, וגלים קטנים ומדויקים נוצרו בה. הוא קפא והצמיד את אוזנו אל רצפת המרתף. טק טק… בום בום… טק טק…
דניאל ידע שבלילה, כשהאוויר קר והשקט שורר, האדמה מעבירה רעידות וצלילים למרחקים. הוא הבין שאלו חיילי האויב, שחופרים מנהרה כדי להפתיע את העיר מתחת לחומותיה.
הוא מיהר להזעיק את השומרים, והמזימה נכשלה. כדי לחגוג את הניצחון, הכין מאפה מיוחד: הוא נזכר בדגלי האויב שעליהם סמל הירח, ועיצב את הבצק בצורת סהר (בצרפתית: "קרואסון"). כך יזכרו תושבי וינה כיצד הלילה והשקט עזרו להם לנצח.
אז מה קורה פה?
מדוע בשעות הקרירות גלי הקול עוברים מרחקים גדולים יותר? ביום, השמש מחממת את הקרקע ואת האוויר הקרוב אליה, ואילו האוויר למעלה קר יותר, מה שגורם לגלי הקול להתעקם כלפי מעלה ולהתרחק. בלילה האוויר מתקרר ונוצר היפוך טמפרטורה. בתנאים כאלה גלי הקול מתעקמים כלפי מטה ונעים קרוב יותר לקרקע. בנוסף, באגדה שלנו, כשדניאל הצמיד את אוזנו לקרקע, הוא הצליח לקלוט רעידות שעוברות דרך סלעים ואדמה, שמעבירים רעידות (וגלי קול) ביעילות רבה יותר מאשר אוויר. בזכות השקט הלילי – קל הרבה יותר להבחין בהן.
מי החביא את הקרחון?
בלילה אחד, לפני הרבה שנים, הפליגה ספינה ענקית בשם "טיטניק" על פני אוקיינוס כחול וקר. הטיטניק הייתה כל כך גדולה, שהיא נראתה כמו עיר שלמה שצפה על המים, עם אורות מנצנצים וחלונות זהובים.
הים היה אז שקט בצורה משונה. לא היו גלים כמעט בכלל. המים היו כל כך חלקים, שהם נראו כמו מראה ענקית שמשקפת את הכוכבים שבשמיים. מלח שעמד על הסיפון והסתכל קדימה לא ידע איפה נגמר הים ואיפה מתחילים השמיים.
השומרים הסתכלו קדימה, אבל במקום לראות בבירור מה יש לפניהם, הם ראו מרחב כהה ומטושטש. לא היה שום סימן שיגלה להם שמשהו עומד בדרכם. פתאום הופיע קרחון ענק מתוך החושך – אבל זה כבר היה קרוב מדי. הספינה הגדולה פגעה בקרחון וטבעה במצולות.
אז מה קורה פה?
סופה של הטיטאניק היה לטבוע בהפלגה הראשונה שלה, ועד היום חוקרים מנסים להבין בדיוק מה קרה באותו לילה. אחת התיאוריות המעניינות היא שאשליה אופטית באוקיינוס באותו לילה שיחקה תפקיד משמעותי באסון. לפי החוקרים, אחת מהסיבות שהשומרים לא ראו את הקרחון קשורה לתופעה שנקראת "תעתוע ראייה עליון". באותו לילה נוצרו הבדלי טמפרטורה באוויר מעל פני הים: האוויר היה קר מאוד ליד פני הים, ומעליו שכבת אוויר חמה יותר. התנאים האלה גרמו לאור להתעקם בצורה יוצאת דופן, ויצרו אשליה של אופק שגוּי שמקשה להבחין בעצמים רחוקים. בנוסף, שרר מצב של "ים ראי" – הים היה חלק לגמרי, בלי גלים ובלי קצף לבן שיכול היה לחשוף את הקרחון.
ההר שבלע את הבונקר
לילה לבנוני טיפוסי ירד על רכס רמים שבדרום לבנון. הקור חדר דרך הבגדים החמים, והשקט מסביב היה כל כך חזק שהוא כמעט הכאיב באוזניים. גיל המפקד רכן מעל המסך של המצלמה התֶרְמית, ולידו ישב איתי – חייל צעיר בפעילות הראשונה שלו – שנלחם בעייפות וסרק את המדרון שממול.
"מצאתי!" פלט איתי פתאום בלחש. "רואה את הנקודה הלבנה מעל העיקול? זה נראה כמו פתח של בונקר. הוא ממש זוהר בתוך המסך".
גיל הציץ במסך והנהן. הכתם הלבן היה ברור – חתיכת בטון שפלטה חום בתוך הלילה הקר. "יופי של זיהוי", אמר גיל, "תינעל עליו".
איתי נצמד למסך, אבל כעבור כמה דקות הוא התחיל להתפתל בחוסר נוחות. "גיל, משהו נדפק. הכתם נמחק. הוא נהיה אפור, בדיוק כמו ההר". הוא התחיל לשחק עם כפתורי הפוקוס בלחץ. "מה נסגר? המצלמה התרמית מתה?"
גיל הניח יד מרגיעה על הכתף שלו. "עזוב את הכפתורים, איתי. המכשיר בסדר גמור. זה רק הלילה שעובד עלינו".
"מה זאת אומרת עובד עלינו? הבונקר היה שם לפני שנייה!"
"הוא עדיין שם", לחש גיל. "המצלמה לא מצליחה להבדיל בינו לבין הסלעים מסביב. חכה כמה דקות". הם שכבו שם בחושך המוחלט, שומעים רק את הרוח, עד שפתאום איתי נשף בקול. "הנה! הוא חזר! אבל גיל… הוא נראה אחרת. הוא כבר לא לבן וזוהר, הוא נראה כמו חור שחור בתוך המסך".
"בדיוק", חייך גיל בחושך. "הוא נחשף לגמרי".
גיל דיווח בקשר על המיקום המדויק, וכעבור זמן קצר פילח את השקט קול נפץ עז כשהעמדה הופצצה מרחוק. איתי הביט במסך וראה את הכתם השחור נבלע בתוך ענן של חוּם־לבן שהתפזר לכל עבר. "הלכה העמדה", אמר גיל בשקט, והתחיל לקפל את הציוד בזמן שהשחר התחיל לעלות.
אז מה קורה פה?
מצלמה תרמית לא רואה אור כמו העיניים שלנו, אלא חוֹם…
לעוד תוכן מרתק ומסקרן לילדים הצטרפו למגזין "מדע וטבע" בלחיצה כאן
