כשהודעתי לאחיגיל: "היום נטייל בנחל צלמון", הן מייד שאלו: "איפה זה? יש שם מים?"

"בגליל התחתון, וכן ולא", עניתי. "מה???" הבנות התבלבלו לגמרי. "לא לדאוג", אמרתי להן. "יהיה רטוב ומרגש".

אז אני ואחיגיל נסענו לאזור הכינרת, ובדרך הסברתי להן שבישראל ישנם שני סוגים של נחלים: נחלי אֵיתָן שזורמים כל השנה, ולעומתם נחלי אַכְזָב – יבשים לרוב, ולפעמים אפילו הגשם לא ממלא אותם. כזה הוא נחל צלמון, או בכל אופן היה.

רגע, בואו נתחיל מההתחלה: בעבר מספר מעיינות הזרימו מים לנחל צלמון באופן קבוע, אבל במהלך השנים שאבו מהם כל כך הרבה, עד שלפני כ־30 שנה המעיינות התייבשו, ובעקבותיהם התייבש גם נחל צלמון כולו.
"אוף, אז סתם נלך בחום הזה?" שאלה אביגיל (אחינעם סמכה עליי שלא "אייבש" אותן). "לא ממש", עניתי.
לפני כמה שנים בנו בנחל צלמון מערכת משוכללת מאוד, שמזרימה מים מהים התיכון דרך הנחל, ומשם הם מגיעים עד הכינרת. "ועכשיו הכינרת מלוחה?" שאלו הבנות.

"לא, לא, חס וחלילה. המים שזורמים עכשיו בנחל מותפלים וצלולים. הם עוברים תהליך משוכלל של סינון והוצאת המלח עד שנשארים לנו מים נקיים. אליהם מוסיפים מינרלים כמו סידן ומגנזיום, שעוזרים למים להיות בריאים וטעימים יותר לשתייה.

"למים המותפלים אין אומנם את התכונות של מי מעיינות", המשכתי, "אבל האוויר הפתוח והמגע באדמה ובצמחים בדרך הופכים אותם לדומים יותר למים שזורמים בנחלים באופן טבעי, וכך הם גם מחיים מחדש את הנחל, שהיה עד לא מזמן אכזב, ועכשיו הוא זורם איתן בחלקו התחתון, וזה גם עוזר למלא קצת את הכינרת האהובה שלנו".
הנסיעה הסתיימה ואיתה גם ההסבר שלי, ואחרי הליכה קצרה בשמש הגענו סוף סוף אל הנקודה שבה המים פורצים מהאדמה וזורמים בנחל. איזה מפגש עוצמתי זה היה! המים נזרקים החוצה מהצינור התת־קרקעי בכזו עוצמה, זה ממש מזכיר גלים סוערים בים. והם כל כך צלולים ונקיים! מייד נכנסנו לטבול, והמשכנו לאורך הנחל עד שנמאס לנו וחזרנו לאוטו.

לעוד תוכן מרתק ומסקרן לילדים הצטרפו למגזין "מדע וטבע" בלחיצה כאן