לֵאוֹ סִילָארְד
המדען שהגה את השרשרת הגרעינית

תעודת זהות

שם מלא: לאו סילארד

נולד: תרנ״ח (1898)

ארץ לידה: הונגריה

תחום עיסוק: פיזיקאי תאורטי, מהנדס וממציא

תגליות ופעולות מרכזיות: רעיון תגובת השרשרת הגרעינית; מכתב לנשיא רוזוולט (1939); המצאת מקרר ללא חלקים נעים

פטירה: תשכ״ד (1964), ארצות הברית

ילדות של גאונים

לפני יותר ממאה שנה נולד בבודפשט שבהונגריה ילד בשם לאו. הוא היה ילד סקרן במיוחד, כזה ששואל שאלות על כל דבר: למה שמים מלח במרק? איך רכבת נוסעת? למה השמיים כחולים?
ההורים שלו לא תמיד ידעו מה לענות, אבל עודדו אותו להמשיך לשאול. באותה תקופה הונגריה הייתה מלאה בילדים סקרנים כמוהו, במיוחד במשפחות יהודיות שחינכו את ילדיהן ללמוד, לחשוב, ולהאמין שאפשר לשנות את העולם בעזרת מדע. קבוצת הילדים היהודית הזו הפכה ברבות הימים לפלא, נס ששינה את העולם. ג'ון פון נוימן, יוג'ין ויגנר ואדוארד טלר, שכנים וחברים של לאו – כולם הפכו למדענים דגולים ויוצאי דופן. לאו היה לא רק חלק מאותה קבוצת מופלאה, הוא גם היה למנהיג שלה, משום שלא הסתפק בחישובים בלבד, אלא רתם אותם לשנות את העולם.

הגילוי!

לאו היה מדען עם דמיון פרוע, כזה שמאתגר מורים. יום אחד, כשהלך ברחובות לונדון הגשומה, עלתה במוחו מחשבה פרועה: "מה אם אפשר לגרום לאטום אחד לפצל אטומים אחרים, כמו שרשרת לבני דומינו?". המחשבה הזו הייתה כל כך עצומה, שהיא הרעידה גם את העולם כמה שנים קדימה, עם פצצת אטום. אותה מחשבה – הגרעין הראשון של רעיון הפצצה הגרעינית – עדיין עושה צרות בעולם, אבל היא גם נתנה לו מתנה ענקית: האנרגיה הגרעינית, שיכולה לספק חשמל לעיר שלמה בקלות מבלי לפלוט עשן מזהם.
לאו רץ הביתה, רשם את הרעיון במחברת, וידע שהמילים האלו שינו את העתיד לנצח. מאוחר יותר סיפר: "זה היה כמו לראות את העתיד מתפרץ לתוך ההווה". אך לצד זאת, לאו חשש מאוד משימוש לא נכון ברעיונות שלו, ולכן נלחם כדי לוודא שהידע הזה ישמש לטובה ולא לרעה.

המצאות 

לאו היה אחד מאותם אנשים שלא הפסיקו להמציא. אחד הרעיונות הראשונים שלו היה מקרר שלא משתמש בגז מסוכן – רעיון כל כך חכם, שגם חברו הטוב, אלברט איינשטיין, הצטרף אליו לפיתוח. השניים בנו יחד את מקרר "איינשטיין־סילארד", שעבד בלחץ ושאף נוזלים בלי צורך בחשמל. זה לא הפך ללהיט מסחרי, אבל היה צעד חשוב בדרך למכשירים בטוחים יותר ומזהמים פחות.
ועוד הרבה לפני שהמציאו את המחשב הראשון שעובד, לאו כתב רעיונות על "מוח מכני" שיכול ללמוד בעצמו. כשהעולם התחיל לדבר על תקשורת אלקטרונית, לאו כבר חלם על מכתבים שיעברו דרך חוטים, כמו הדואר האלקטרוני שיש היום, הרבה לפני שהכרנו את ה־@.
הוא נהג לומר: "אם אתה יכול לדמיין את זה, כנראה זה כבר מחכה לך בעתיד".