עם בוא הסתיו, אגמון החולה מתמלא באלפי עגורים שיוצאים למסע ארוך דרומה. אבל איך הם יודעים לאן לעוף? אילו סימנים עוזרים להם למצוא את הדרך? ולמה חלקם בוחרים דווקא להישאר כאן לחורף?

קרה לכם פעם שבדרך לטיול בצפון חלפתם על פני אגם ענק, הצצתם בו מהחלון ושאלתם את עצמכם מה זה המקום הזה? אם כן, הגיע הזמן להכיר אותו מקרוב. קוראים לו אגמון החולה, והוא הפך לאחד מאתרי הטבע המיוחדים והמפורסמים בישראל.

הסיפור של האגם הזה מתחיל דווקא בניסיון לשנות אותו. לפני כ־70 שנה החליטה מדינת ישראל הצעירה לייבש את האגם והביצות הסמוכות לו, כדי ליצור במקומם שטחים חקלאיים. בעקבות הייבוש, בתי הגידול של ציפורים ובעלי חיים רבים נפגעו. ברבות השנים התגלה כי לחקלאים קשה לעבֵּד את הקרקע היבשה, שלעיתים אף בערה ועלתה באש בעקבות תהליכים כימיים באדמה.

כדי להציל את האזור, הוחלט להציף מחדש חלק מהשטחים שהתייבשו. כך נולד אגמון החוּלָה – שמורת טבע מלאכותית שהפכה במהרה לפינת טבע שוקקת חיים. בכל סתיו, כשהימים מתקצרים והטמפרטורות יורדות, עמק החולה מתמלא בעשרות אלפי ציפורים, ובהן עגורים אפורים רבים. למה הם מגיעים דווקא לשם, ולמה חלקם נשארים להעביר באגמון את החורף? כדי לגלות נפגשתי עם ענבר שלומית רובין, אחראית השטח של אגמון החולה מטעם קק"ל, שמכירה היטב את האזור ואת בעלי החיים שחיים ומבקרים בו.

תחנת עצירה

"העגורים מגיעים אלינו מאירופה הקרה, ממדינות כמו רוסיה, פינלנד ואסטוניה", מסבירה ענבר. "עבור חלקם, אגמון החולה הוא רק תחנת עצירה לריענון ולארוחה בדרך לאפריקה הרחוקה. אבל בשנים האחרונות עשרות אלפים מהם פשוט מחליטים להעביר אצלנו את כל החורף".

מה הופך דווקא את אגמון החולה למקום כל כך מוצלח עבורם?

"בשונה מתחנות עצירה אחרות לאורך מסלול הנדודים, האגמון מציע להם תנאים ייחודיים שמשלבים ביטחון ומזון בשפע: יש בו מקווה מים רדוד ומוגן המאפשר להם ללון בלילה בעמידה בתוך המים, הרחק מהישג ידם של טורפים כמו חתולי ביצות ותנים; זאת לצד שדות חקלאיים נרחבים ומיזמי האכלה מבוקרים. השילוב הזה בין לינה בטוחה לאספקת מזון בשפע, הופך את האגמון ל'נווה מדבר' חיוני, שבו הם יכולים לנוח, להתאושש ולאגור כוחות להמשך המסע המפרך".

ספרי לנו קצת על העגור האפור.

"העגור הוא אחד המינים הבולטים בעולם הציפורים. זהו עוף גדול ואצילי עם נוצות אפורות, צוואר ארוך וכתם אדום על ראשו. הוא מתאפיין בנחישות ובחברותיות.
"ואולי זה יפתיע אתכם", אומרת ענבר בחיוך, "העגורים אינם בררנים באוכל ומוגדרים כאוכלי־כול, כמעט כמונו", היא מוסיפה לשם המחשה. "הם אוהבים גזר, תפוחי אדמה, חומוס, בוטנים ותירס (במיוחד שאריות פקעות וגרגירים שהושארו בשדות), ומן החי הם נהנים מחרקים, תולעים ואפילו זוחלים קטנים".

משפחה בשמיים

מי שמביט בלהקת עגורים בשמיים רואה מאות או אלפי ציפורים – אבל כל אחד מהם יודע בדיוק מי המשפחה שלו. "העגורים הם משפחתיים מאוד ומקיימים מערכת חברתית ענפה והדוקה", מספרת ענבר. "הם עפים בלהקות ענקיות, שמורכבות מתאי משפחה רבים. הזוגות נשארים יחד לכל החיים, והם עפים עם האפרוחים הצעירים שנולדו באביב. הצעירים נשארים עם ההורים במשך נדידת הקיץ והחורף, ורק באביב הבא הם פורשים מהמשפחה ונודדים עם רווקים ובוגרים נוספים".

תוך כדי הנדידה, ההורים עפים לצד הצעירים, מראים להם את הדרך, ואפילו חוסכים להם אנרגיה כשהם מכוונים אותם לטוס בתוך זרמי האוויר של הלהקה. החיבור המשפחתי של הצעירים מאפשר להם ללמוד את חוקי הטבע בעת הנדידה, המתבססים על יכולת הזיכרון המופלאה שלהם ועל החיישן הפנימי שלהם, המזהה את השדה המגנטי של כדור הארץ. הם לומדים לקרוא את מפת הכוכבים בלילה ואת זווית השמש והרוחות ביום, והללו מסייעים בפיענוח תוואי הדרך בעת הנדידה.

"כשהם נוחתים אצלנו באגמון לפנות ערב, הצעירים עדיין נשארים צמודים להורים, שממשיכים להגן עליהם בתוך הלהקה הענקית וללמד אותם איך למצוא מזון בשדות". ענבר מחייכת חיוך רחב ומוסיפה תובנה משל עצמה: לדבריה, הזוגיות של העגורים יכולה ללמד אותנו לא מעט על איך חיים ביחד בצורה הרמונית, ללא מריבות וויכוחים.

פרויקט תירס

היום של להקות העגורים מתחיל מוקדם מאוד, עוד לפני שהשמש עולה. עם אור ראשון הם מתעוררים ועפים לשדות שבסביבה כדי לחפש מזון. אך אז נוצרת בעיה – מכיוון שלהקה ענקית ורעבה מסוגלת לחסל יבול שלם בתוך כמה שעות! מה יעשו החקלאים בסביבה?

כך נולד "פרויקט העגורים", שהחל לפני 27 שנים. "בחודשי נדידת הסתיו אנחנו מעודדים אותם להמשיך לנוע דרומה, לאפריקה", מסבירה ענבר. בתקופה זו העגורים אוכלים שאריות של גידולי הקיץ, בעיקר בוטנים שנותרו בשדות אחרי הקציר. "אך כשמגיע שיאו של החורף, עם סיום גל הנדידה ותחילת זריעת הגידולים הבאים, הטיפול בהם משתנה. החקלאים מקצים עבורם שדות ייעודיים ומפזרים בהם טונות רבות של גרעיני תירס. כך משיגים שילוב מנצח: שומרים היטב על השדות החקלאיים הרגישים, ומבטיחים לעגורים שנשארים אצלנו מזון בשפע, בלי צורך להתרחק מהאגמון".

לעוד תוכן מרתק ומסקרן לילדים הצטרפו למגזין "מדע וטבע" בלחיצה כאן